“היא נרדמת רק כשאמא מחבקת אותה.”
“אם אני מנסה להרגיע אותה, היא צועקת ‘לך!"
“אני מרגיש שקוף בבית.”

סיטואציות כאלה קורות בהרבה משפחות.
לכאורה – עניין יומיומי, כמעט טכני.
אבל כשדפוס כזה נמשך לאורך זמן, ונוצר מצב שבו אחד ההורים הוא “המרגיע” והאחר “המודר", המשמעות עמוקה הרבה יותר: נבנה מעגל רגשי מקובע, שמשפיע על תחושת השייכות, הביטחון, והאיזון במשפחה כולה.

למה זה קורה?

במערכות יחסים משפחתיות, במיוחד בשנות החיים הראשונות, ילדים נוטים להתחבר באופן טבעי להורה שנמצא יותר, שמגיב מהר יותר למצוקה, או שמשדר ביטחון רגשי.
זה טבעי ונורמלי.

אבל כאשר ההעדפה הזו נמשכת ומתחזקת, וההורה השני חווה דחייה או חוסר נראות – נוצר מעגל שמזין את עצמו:

1. הילדה נצמדת להורה אחד.
2. ההורה השני נעלב ומתרחק.
3. הילדה חשה את המרחק – ונצמדת עוד יותר.
4. ההורה הראשון מתחזק בדיאדה – והאיזון המשפחתי נחלש.

במונחים טיפוליים זה נקרא התקבעות דיאדית (Minuchin, 1974) – כאשר שניים מתקרבים מדי, והשלישי נותר מחוץ למעגל.

מה קורה מבחינת הילד/ה?

לפי תאוריית ההתקשרות של בולבי (Bowlby, 1988)  ילדים זקוקים ליותר מדמות ביטחון אחת.
כאשר הם לומדים להרגיע את עצמם רק דרך הורה אחד, הם עלולים לפרש, באופן לא מודע, שנחמה קיימת רק בתנאי מסוים – ולא תמיד זמינה.

מחקרים מראים כי ילדים שחווים מערכת התקשרות חד־צדדית בלבד עלולים לפתח בהמשך קשיים בוויסות רגשי, אמון, וגמישות בין־אישית

(Cassidy & Shaver, 2016).

הקשר הקרוב מדי עם אחד ההורים, גם אם הוא חמים ואוהב, עלול להיות מצמצם – הוא לא מאפשר לילד לבנות מרחב בטוח אך גמיש, שבו הוא יכול לנוע בין קרבה לעצמאות.

ומה עובר על ההורה שנדחה?

זהו כאב עמוק.
הורה שמרגיש דחוי עלול לפרש את ההתנהגות כעדות לאהבה חסרה ,
ולהתרחק, להקפיא רגשות, או להרגיש חסר אונים.
לעיתים הוא גם מוותר על ניסיונות חיבור, כדי לא להיפגע שוב.

אבל דווקא הוויתור הזה מחזק את הדפוס.
מחקרים מראים כי הורים שחווים דחייה רגשית נוטים לצמצם מגע,
ובכך, בלי כוונה, מחזקים את מעגל הריחוק (Kochanska & Kim, 2013)  .

לשם שמירה על תא משפחתי מאוזן ורווחת נפשם של הילדים וההורים, חשוב להבין את החשיבות של ההתעקשות על הקשר עם שני ההורים, ולמרות תחושת הדחייה להתעלות על האגו, ולהוביל לאט לאט ובסבלנות לחיבור.

איך אפשר לשנות את המעגל?

  .1 להישאר בנוכחות – גם בלי דרישה לקרבה מיידית

במקום “את לא רוצה אותי?”, אפשר לומר:

“אני כאן, כשתרצי.”
זו נוכחות שקטה שמתקנת תחושת חוסר ביטחון – לא בכוח, אלא בעקביות.

.2 לשתף פעולה כהורים

ההורה שאיתו הילדה מרגישה בטוחה יכול להזמין בעדינות את האחר פנימה:

“בואי נרדם היום יחד עם אבא, אני פה לידכם.”
כך נבנה אמון הדרגתי שמאפשר לה להתרחב אל שני הקשרים.

3 . להימנע מתחרות או האשמות

הילדה לא “בוחרת צד” – היא מגיבה לצורך רגשי.
כששני ההורים נשארים רגועים, תומכים זה בזה, היא לומדת שמותר לה לאהוב את שניהם בלי פחד.

4 . לדבר על הרגשות – לא על האשמות

אפשר לומר לבן/בת הזוג:

“זה קשה לי לראות שהיא לא פונה אליי, אבל אני רוצה להבין מה יעזור לי להתקרב.”
שיח כן ולא מאשים יוצר מקום לריפוי, לא למאבק.

5 . לפנות לעזרה מקצועית במידת הצורך

אם הדפוס נמשך זמן רב או מעורר כאב מתמשך, הדרכה הורית או טיפול משפחתי יכולים לעזור לפרק את המעגל ולחזור לתחושת שותפות הורית מאוזנת.

לסיכום,

כאשר הילדה נרגעת רק אצל הורה אחד- זה לא “צד של אהבה”, אלא סימן לכך שהמערכת מבקשת איזון מחדש.
זה לא הזמן להילחם על קרבה, אלא להרחיב אותה.
לא לדרוש,  אלא להזמין.
לא להתחרות,  אלא לשתף.

הורות היא לא תחרות על מי הילד בוחר, אלא הזמנה משותפת להיות שם בשבילו,  כל אחד בדרכו.

וכשהילדים מרגישים ששני ההורים שומרים עליהם, גם אם באופן שונה ,
הם מצליחים להירגע לא רק בזרועות אחד מהם, אלא בתוך הבית כולו.

מקורות להעשרה

• Bowlby, J. (1988). A secure base: Parent-child attachment and healthy human development. Basic Books.
• Cassidy, J., & Shaver, P. R. (Eds.). (2016). Handbook of attachment: Theory, research, and clinical applications (3rd ed.). Guilford Press.
• Kochanska, G., & Kim, S. (2013). Early attachment organization with both parents and future behavior problems: From infancy to middle childhood. Child Development, 84(1), 283–296. https://doi.org/10.1111/j.1467-8624.2012.01852.x
• Minuchin, S. (1974). Families and family therapy. Harvard University Press.

הפוסט כשהילדה נרגעת ומתנחמת רק אצל אחד ההורים הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

למה חשוב לעודד ילדים לחשוב על פתרון

על פיתוח דפוס חשיבה מתפתח   (Growth Mindset)

יש רגעים שבהם הילד אומר:
“נכשלתי במבחן, אני פשוט לא טוב בזה”,
או “אין לי סבלנות לזה, זה קשה מדי”.

כהורים, מורים או מטפלים, אנחנו נוטים מיד להרגיע –
“אל תדאג, אתה חכם”, “זה לא חשוב”, או אפילו לפעמים “לא נורא, בפעם הבאה תצליח”.
אנחנו עושים את זה מתוך כוונה טובה ורצון לעודד ולמתן את התסכול שהילד חווה. אבל רגע לפני שאנו מניחים פלסטר של עידוד,
כדאי לעצור ולשאול: מה הילד לומד מהמילים שלנו?

האם הוא לומד שיכולות הן דבר קבוע – או דבר שמתפתח? האם הוא לומד איך להצליח, או ששומע הבטחה שלא תמיד היא עם כיסוי- שבפעם הבאה יצליח, מבלי להבין איך להגיע לכך. הבטחות עמומות מעין אלה, עשויות לייצר לעיתים לחץ, הממוקד בהצלחה ולא בתהליך, מבלי לרכוש כלים הנדרשים לשם שיפור.

אז איך כן לעודד "עם כיסוי" ועם כלים?

מ- “אני לא מצליח”, "אני פשוט גרוע",  ל-“אני עדיין לא מצליח”, או "אני בתהליך של שיפור ושיכלול יכולות"

הפסיכולוגית קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד (Dweck, 2006; 2017) חקרה במשך עשרות שנים כיצד האמונה של ילדים (ומבוגרים) לגבי יכולותיהם משפיעה על ההצלחה, ההתמדה והביטחון העצמי שלהם.
היא הבחינה בין שני דפוסי חשיבה:

•   Fixed Mindset – דפוס חשיבה מקובע:
  “אני טוב במתמטיקה”, “אני גרועה בספורט”, “אני פשוט לא יצירתית”.
  כשאנחנו מאמינים שיכולות הן תכונות מולדות ובלתי ניתנות לשינוי, אנחנו נוטים להימנע מאתגר כדי לא לחשוף חולשה.
•   Growth Mindset – דפוס חשיבה מתפתח:
  “אני יכולה להשתפר בזה”, “זה קשה לי עכשיו, אבל אם אתאמן – יש סיכוי טוב שאשתפר".
  כאן, המוקד הוא לא על התוצאה אלא על תהליך הלמידה, על מאמץ, סקרנות וגמישות מחשבתית.

דווק הראתה כי ילדים שמאמינים שיכולותיהם גמישות נוטים לגלות יותר התמדה, יצירתיות ופתיחות לטעויות. הם פשוט לא מוותרים לעצמם מהר מדי.

איך זה נראה בחיים עצמם?

ילדה שמתקשה לפתור תרגיל לא צריכה לשמוע “איזו חכמה את”, או אמירה עמומה: לא נורא, בפעם הבאה יהיה יותר טוב"
אלא, לקבל מפת דכים להתקדמות, למשל:  “ראיתי שהתאמצת לחשוב על פתרון בדרך חדשה, זה בחירה מאד נבונה"' או: בוא נפרק את המשימה לחלקים ממש קטנים ונראה איך מתקדמים.  "

ילד שמאבד סבלנות במשחק לא צריך שנפתור עבורו,
אלא שנשאל: “מה עוד אפשר לנסות?” או “איזה רעיון נוסף עולה לך?”

כשאנחנו מעודדים חשיבה עצמאית על פתרון,  במקום שיפוט של יכולת , או הבטחות שווא,
אנחנו שמים את הדגש על התקדמות ולאו דווקא על ההצלחה, ומלמדים את הילד שהמאמץ שווה , שהאתגר הוא חלק טבעי מהלמידה,
ושכישלון הוא לא סוף – אלא מקור ללמידה, הפקת לקחים ודיוק בדרך.

מה קורה למוח כשחושבים אחרת?

מחקרים נוירולוגיים עדכניים מראים שכשילדים (וגם מבוגרים)
מתנסים באתגרים חדשים, נוצרות קשרים עצביים חדשים במוח –
תהליך המכונה neuroplasticity .

כלומר, ככל שהילד חושב, מנסה, טועה ומתקן,
כך המוח שלו ממש “מתאמן” וגדל .(Yeager & Dweck, 2020)
החוויה של הצלחה אחרי מאמץ לא רק מחזקת את הביטחון העצמי,
אלא מפתחת חוסן רגשי ואמון ביכולת להתמודד עם קושי.

איך מעודדים חשיבה מתפתחת בבית או בכיתה?

1. משנים שפה:
   להוסיף “עדיין” למשפטים של ייאוש, או המשגת התרגול והאימון בדרך:
   “אני לא מצליח עדיין”   המילה הקטנה הזו פותחת פתח לאפשרות, "אני מתאמן ומתרגל כדי להתקדם"
2. מתמקדים בהתקדמות ושיפור אישיים ולא השוואתיים (ועדיף באמצעות שאילת שאלות)- לא: "תראה את נתן, הוא כבר יודע ל… , לא: אני בגילך עשיתי כבר… אלא: "מהי המטרה הקטנה שלך בנושא, ואיך תגיע אליה?" .
3. מתמקדים במיומנויות ופיתוח חוסן- למשל: "מה עשית בעבר כשהתמודדת עם אתגר? איך המיומנות הזאת יכולה לעזור לך פה?
4. משבחים תהליך, לא תוצאה:
   “התאמצת לחשוב על דרך אחרת”
   “אהבתי שלא ויתרת כשזה היה קשה”.
5. נורמליזציה של טעויות:
   לשתף גם את הילדים כשאנחנו טועים,
   ולהראות שטעות = הזדמנות ללמוד.
6. שואלים שאלות פתוחות:
   “מה למדת מזה?”
   “איזה חלק היה הכי מאתגר, ומה עזר לך להתמודד?”
7. מכוונים לחשיבה עצמאית:
   כשילד מבקש פתרון, נסו להחזיר לו את השאלה:
   “מה אתה חושב שאפשר לנסות?”
   כך הוא לומד לחשוב על פתרון – לא רק לקבל פתרון.
8. לא נבהלים מתסכול, אלא מכילים ומבינים אותו כחלק טבעי מלמידה והתפתחות. ובאופן פרקטי: במקום לנסות מיד לעודד כדי להימנע מתסכול, לשקף את הרגש: "אני רואה שזה קשה לך", "זה באמת לא פשוט", או: "אני יכול להבין את התיסכול". וכדו'

לבחור באתגר – ולהאמין בתהליך

כאשר ילדים לומדים שהמוח שלהם יכול להשתנות,
שהמאמץ נושא פרי, ושאין בושה בטעות ,וגם כאשר מאפשרים להם לשאת את התסכול,
הם הופכים לסקרנים יותר, אמיצים יותר, ומלאי אמונה בעצמם.

חשיבה מתפתחת אינה רק כלי ללמידה טובה יותר,
אלא ממש כישור חיים – שמזמין  אותנו, ילדים ומבוגרים כאחד,
לפעול מתוך סקרנות, תקווה ואחריות לצמיחה האישית שלנו.

מקורות להעשרה:

• Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House.
• Dweck, C. S. (2017). Mindset: Changing the way you think to fulfill your potential. Constable & Robinson.
• Yeager, D. S., & Dweck, C. S. (2020). What can be learned from growth mindset controversies? American Psychologist, 75(9), 1269–1284. https://doi.org/10.1037/amp0000794
• Haimovitz, K., & Dweck, C. S. (2017). The origins of children’s growth and fixed mindsets: New research and a new proposal. Child Development, 88(6), 1849–1859. https://doi.org/10.1111/cdev.12955
• Claro, S., Paunesku, D., & Dweck, C. S. (2016). Growth mindset tempers the effects of poverty on academic achievement. Proceedings of the National Academy of Sciences, 113(31), 8664–8668. https://doi.org/10.1073/pnas.1608207113

ד"ר איריס חזקיה ברד

יועצת טיפולית ליחידים, זוגות והורים

טלפון: 0522215369

הפוסט פיתוח דפוס חשיבה מתפתח הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

איך לזהות את זה בזמן, ולשמור על משפחה אחת גם כשלא מסכימים

“אמא תמיד בצד שלך.”
“ברור שאתה מעדיף אותה.”
“אני כבר לא יודע למי להקשיב.”

אם המשפטים האלה נשמעים מוכרים – ייתכן שגם בבית שלכם נוצרו, בלי כוונה, מחנות.
הורה וילד שנצמדים זה לזה רגשית, בן משפחה שנשאר בחוץ, ואווירה של “אנחנו” מול “הם” שמתחילה לחלחל.

זה לא קורה ביום אחד.
זה מתחיל בשיחות קטנות, בהזדהות טבעית עם אחד הילדים או ההורים, אבל כשהדפוס הזה מתמשך, הוא מחליש את הקשר הזוגי, ומשבש את תחושת הביטחון של הילדים.

למה בכלל נוצרים מחנות?

כשיש מתח בבית – זוגי, רגשי או סביבתי, אנחנו מחפשים שייכות. מישהו שיבין אותנו, שיהיה “בצד שלנו”.
זו תגובה אנושית וטבעית.
אבל כשהשייכות הזו נוצרת על חשבון מישהו אחר, נוצרת ברית רגשית חוצה גבולות, שבה ילד הופך לבן־ברית של אחד ההורים.

הפסיכולוג המשפחתי סלבדור מינושין (Minuchin, 1974)  תיאר תופעה זו בשם triangulation" " (משולשים במשפחה).
זה מתרחש כאשר ילד נמשך אל תוך המתח הזוגי, לעיתים כדי לשמור על שלום או למלא חסר רגשי. הקשר הזה מרגיש קרוב, אבל בפועל הוא יוצר עומס רגשי כבד על הילד, ומערער את המערכת המשפחתית כולה.

מה קורה כשהמשפחה מתחלקת למחנות.

1. הילד מאבד ביטחון רגשי
   כאשר ילד נדרש “לבחור צד”, הוא לומד שהאהבה בבית מותנית בנאמנות.
   במקום לחוות ביטחון, הוא חי בערנות תמידית: שומר סודות, בודק מי יכעס, ומוותר על חלקים מעצמו.
   בטווח הארוך זה עלול להוביל לחרדה, רגשות אשמה וקושי ביחסים קרובים  (Cummings & Davies, 2010).

3. הזוגיות נשחקת
   כאשר אחד ההורים מוצא כתף רגשית אצל הילד, נוצר קשר תחליפי שמעמיק את הפער בין בני הזוג.
   השיח הזוגי מתחלף בתקשורת דרך הילד , והבעיות שבבסיס הקשר נשארות ללא מענה (Gottman & Silver, 2015)  .
4. המשפחה מאבדת את תחושת ה“אנחנו”
   במקום מערכת אחת של יחסים פתוחים וגמישים, נוצרת דינמיקה של נאמנויות.
   כל פעולה הופכת לשאלה של “למי אתה שייך”.
   במקום חיבור – נבנית חומה רגשית.
   ילדים שגדלים באווירה כזו נוטים בעתיד להימנע מקונפליקטים או להפוך “מגשרים נצחיים” (Repetti et al., 2002).

איך מזהים שזה קורה?

• כשאחד הילדים או ההורים תמיד “לוקח צד”.
• כששיחות משפחתיות נגמרות בתחושת קיטוב ולא הבנה.
• כשיש ביטויים כמו “אנחנו” ו“הם” בבית.
• כשאחד ההורים מדבר עם הילד על בן/בת הזוג – ולא איתו.
• וכשיש תחושה מתמשכת של “חוסר צוות” בבית.

איך אפשר לשנות?

1. לשים לב לשפה
   שפה יוצרת מציאות.
   נסו להחליף ביטויים של “אתה תמיד” או “אני לבד מולם” במילים שמחפשות חיבור: “נראה שאנחנו רואים את זה אחרת, איך נוכל להבין זה את זו?”

2. להחזיר את האחריות למבוגרים
   ילדים לא צריכים לשאת מתחים זוגיים.
   הם לא מטפלים, לא מגשרים ולא צד בשיחה.
   הם צריכים לדעת: “זה עניין של הורים, אנחנו נטפל בזה.”
   כך הם מרגישים מוגנים, גם כשהבית עובר תקופה מאתגרת.

3. לדבר, לא להימנע
   הימנעות שומרת שקט זמני – אבל מגדילה מרחק רגשי.
   מחקריו של גוטמן (Gottman, 2011) מראים שדווקא זוגות שמדברים על קונפליקטים בפתיחות, גם אם זה קשה, שומרים על זוגיות בריאה ויציבה יותר.

4. להגן על הילדים – באמצעות החזקה, לא הסתרה
   כפי שתיאר ויניקוט (Winnicott, 1965),
   החזקה פירושה לשדר לילד"  :אנחנו מתמודדים, ואתה בטוח.”
   הכוונה היא לא להעמיד פנים שאין קושי, אלא להראות שהמבוגרים שומרים על המסגרת.
   זה מעניק לילד תחושת ביטחון, גם כשהוא מרגיש את המתח.

5. לפנות לעזרה זוגית או משפחתית
   אם נראה שהמחנות כבר נוצרו, או שהילדים נושאים את המתח, טיפול זוגי או הדרכה משפחתית יכולים לעזור לפרק את הדפוסים, ולהחזיר לכל אחד מבני הבית את מקומו הבריא במעגל המשפחתי.

לסיכום,

בכל משפחה יש ויכוחים, מתחים ופערים – זה טבעי.
אבל כשהבית מתחלק למחנות,  כולם מפסידים:
הילדים מאבדים ביטחון, ההורים מאבדים חיבור, והאהבה מתכסה בשתיקות ובנאמנויות שגויות.

הבשורה הטובה? אפשר לעצור את זה.
זה מתחיל בבחירה אחת קטנה – לראות שוב את הבית כצוות, לא כצדדים.
כי משפחה בריאה אינה זו שאין בה קונפליקטים, אלא זו שמצליחה להישאר יחד – גם כשלא מסכימים.

מקורות להעשרה

• Cummings, E. M., & Davies, P. (2010). Marital conflict and children: An emotional security perspective. Guilford Press.
• Gottman, J. M., & Silver, N. (2015). The seven principles for making marriage work. Harmony Books.
• Gottman, J. M. (2011). The science of trust: Emotional attunement for couples. W. W. Norton & Company.
• Minuchin, S. (1974). Families and family therapy. Harvard University Press.
• Repetti, R. L., Taylor, S. E., & Seeman, T. E. (2002). Risky families: Family social environments and the mental and physical health of offspring. Psychological Bulletin, 128(2), 330–366.
• Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. Hogarth Press.

הפוסט כשיש מחנות בבית הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

"מעכשיו את מקבלת טלפון טיפש!”

“את לא עושה מה שאת צריכה, ואת כל הזמן בטלפון! זהו – אין יותר טלפון חכם!”
כך נשמעה אם נרגזת, רגע אחרי ויכוח מתסכל עם בתה בת ה־11.
“ניסיתי הכול,” סיפרה לי, “וזה כבר לא מזיז לה כלום.”

תחושת האובדן והכעס הזו מוכרת כמעט לכל הורה.
אנחנו רוצים שילדים ילמדו אחריות, יתאפקו, ישתפו פעולה , אבל פעמים רבות, דווקא הרצון הזה גורם לנו להגיב באופן אימפולסיבי, באיומים או עונשים שלא ניתן לאכוף.

למה תגובות אימפולסיביות מחמירות את הבעיה

ברגעים של תסכול, הורה עלול “לשלוף מהמותן”:
“אין לך יותר טלפון חודש!”,
“את לא יוצאת מהבית עד שתסדרי את החדר!”,
או “אני לוקח לך את כל המשחקים!”.

אבל סנקציות כאלה לרוב לא ניתנות ליישום לאורך זמן,
ובמקום ללמד את הילד גבול ,  הן יוצרות בלבול, חוסר עקביות ואיבוד אמון.

המחקר בפסיכולוגיה התפתחותית מראה שעונשים לא עקביים מגבירים את ההתנהגות הבעייתית, בעוד ששיח עקבי, שקוף ואמפתי מוביל לשיתוף פעולה ותחושת ביטחון .(Gershoff & Grogan-Kaylor, 2016)

בנוסף, תגובה אימפולסיבית משדרת לילד שהכעס מנהל את הסיטואציה.
במקום ללמוד ויסות, הוא לומד תגובה רגשית.
הפסיכיאטר דניאל סיגל (Siegel, 2012) מזכיר שכשמוח הילד מוצף בעוצמות רגשיות,
היכולת שלו להבין ולהפנים מסר חינוכי פשוט מתנתקת.
כדי שילד ילמד – עליו להרגיש בטוח.

אז איך כן מציבים גבולות – בלי לאבד שליטה

1. עצרו רגע לפני התגובה.
   קחו נשימה, או התרחקו לכמה דקות.
   הגבול שתציבו אחרי הרגעה יהיה מדויק ואפקטיבי יותר.
2. שקפו הבנה לצורך שמתחת להתנהגות.
   “אני מבינה כמה חשוב לך להיות בקשר עם החברים,
   אבל השימוש הארוך בטלפון מפריע לשינה וללימודים.”
3. הבהירו גבול מתוך דאגה, לא מתוך כעס.
   “אני לא יכולה להסכים לשימוש בלתי מוגבל,
   כי זה לא בריא לך. בואי נחשוב יחד על פתרון מאוזן.”
4. אל תאיימו – תגדירו תהליך.
   במקום “אם לא תפסיקי, אני לוקחת את הטלפון לשבוע,"!
   נסחו תהליך התבוננות והסכמה הדדית:
   “נבדוק יחד איך הולך ביומיים הקרובים, ואז נחליט יחד אם נדרשת הגבלה נוספת.”
5. בנו סנקציה מידתית ובת־יישום.
   אם נדרש גבול ברור, הגדירו אותו באופן ספציפי וקצר טווח:
   “ביממה הקרובה נצמצם את זמן המסך, ונבדוק שוב מחר.”
   עונשים מידתיים וברורים מגבירים חוויה של צדק, לא של השפלה.
6. חשוב גם לשקף הבנה ואמפתיה ולהכיל את הצער של הילד מעצם הסנקציה שהופעלה נגדו ולאפשר לו זמן תיקון וזכייה מחודשת באותו חפץ/פעילות שנלקחה ממנו.
   לדוגמה, אני יכולה להבין את הכעס שלך, זה טבעי.
   אני יכולה להבטיח לך שמחר/בשבוע הבא ננסה שוב להחזיר את הטלפון וכאשר תצליחי לשמור על כללי השימוש תוכלי להמשיך להשתמש בו.

ומה עם “טלפון טיפש”?

הבעיה איננה עצם ההגבלה – אלא האופן והטון שבו היא נאמרת.
מילים כמו “טיפש”, “לקחתי”, או “לא תקבלי” עלולות לפגוע בכבוד העצמי של הילד ולייצר עויינות.
אם כבר נדרש להחליף את המכשיר, עדיף לומר “טלפון פשוט יותר  ולהסביר מדוע- שיאפשר פחות גירויים ולנהל את זמן המסך שלך יותר טוב”.
שפה לא שיפוטית משאירה מקום לדיאלוג וללמידה, במקום לפגיעה.

דוגמה אישית היא החשובה ביותר

הורים הם המודל הרגשי של ילדיהם.
כאשר הם מצליחים להרגיע את עצמם לפני הצבת גבול, הם מלמדים במעשים,  לא במילים,  מהו ויסות אמיתי.

כפי שמראה המחקר (Gottman, et al., 1997)
ילדים שלומדים מהוריהם תקשורת רגועה ואמפתית
מפתחים אינטליגנציה רגשית גבוהה, כבוד הדדי, ותחושת ערך פנימית.

לסיכום

גבולות נחושים אינם אויב האהבה ,  הם השפה שלה.
אבל גבול שנקבע בזעם מאבד את כוחו החינוכי.
כשאנחנו עוצרים רגע לפני שמגיבים, נושמים, חושבים, ובוחרים מלים מדויקות , אנחנו לא רק מציבים גבול, אנחנו מדגימים לילדים איך לייצר שליטה עצמית ומנכיחים את ערך הכבוד וההגינות במשפחה.

מקורות

• Gershoff, E. T., & Grogan-Kaylor, A. (2016). Spanking and child outcomes: Old controversies and new meta-analyses. Journal of Family Psychology, 30(4), 453–469. https://doi.org/10.1037/fam0000191
• Gottman, J. M., Katz, L. F., & Hooven, C. (1997). Meta-emotion: How families communicate emotionally. Lawrence Erlbaum Associates.
• Siegel, D. J. (2012). The developing mind: How relationships and the brain interact to shape who we are (2nd ed.). Guilford Press.
• Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment. Hogarth Press.

הפוסט טלפון טיפש והצבת גבולות חכמה הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

על השפעת המתח בקשר הזוגי על רווחת הנפש – ועל הילדים שצופים מהצד

יש רגעים שבהם האוויר בבית “כבד” – גם אם לא נאמרו מילים.
הקול מעט קר והשיח תכליתי, המבטים קצרים, השקט ארוך מדי.
הילדים אולי משחקים בסלון, אבל מרגישים הכל.

גם כשאנחנו לא רבים בקול רם,  מתח זוגי חודר בין הקירות, משפיע על הלב, על הבריאות הנפשית,  וגם על הילדים.

למה זה קורה?

בני זוג שחיים יחד לאורך זמן חווים באופן טבעי חילוקי דעות, עומסים, פערים בציפיות או תקופות מאתגרות.
זה חלק מהחיים המשותפים, לא כישלון.
אבל כשמתח הופך לשגרה, כשהוא לא מטופל או נותר “מתחת לפני השטח”,
הוא מתחיל לחלחל,  אל רווחת הנפש, אל הבריאות, ואל האקלים המשפחתי כולו.

כשהילדים מרגישים את מה שלא נאמר

המחקר בתחום התפקוד המשפחתי מראה שילדים רגישים מאוד למתח רגשי בין הוריהם,  גם אם הוא סמוי.
החוקרים  Cummings&  Davies  (2010) קראו לזה emotional security theory –  תיאוריה המתארת כיצד ילדים “קוראים” את האווירה הרגשית בבית ומפתחים תחושת ביטחון או איום בהתאם.

כאשר קונפליקט זוגי נשאר לא פתור או מלווה בעוינות, הילדים חווים ערעור בתחושת הביטחון הרגשי:
הם עשויים להרגיש שעליהם להרגיע, לתווך, או “לא להכביד” על ההורים.
מתח מתמשך בין הורים נמצא קשור לעלייה בתסמינים רגשיים והתנהגותיים בילדים , כמו חרדה, תלות, כעס, קושי בוויסות רגשי או בעיות חברתיות

(Herold et al., 2016; Kouros et al., 2022) .

במקרים רבים, בעיות התנהגות אצל ילדים אינן ביטוי ל“מרד”, אלא למצוקה רגשית לא מדוברת ,  זוהי יכולה להיות  תגובה לאקלים רגשי מתוח בבית (Repetti et al., 2002).

במילים אחרות:
הילדים לא רק שומעים את הקונפליקט – הם חיים את ההשלכות שלו בגוף ובנפש.

איך זה נראה בחיים עצמם?

זה לא תמיד ויכוח רועם. לפעמים זו אווירה.
אמא שמתרחקת בשתיקה, אבא שמדבר רק “עניינית”.
שניהם עייפים, לא פנויים רגשית. הילד מתחיל להסתגר, להרגיז או “לבדוק גבולות”.

מה אפשר לעשות?

1. לשים לב לאותות השקטים
   לא כל מתח נראה לעין. לפעמים “שקט מתוח” מזיק יותר מצעקה.
   שימו לב לתחושות בגוף, לקצב הדיבור, לאנרגיה ביניכם.
2. לדבר – לא לנתק
   זוגיות בריאה אינה נטולת קונפליקטים, אלא כזו שיודעת לדבר עליהם.
   Gottman (2015)   מדגיש שיח אמפתי, כנות ורצון להבין, לא “לנצח”
   הם המרכיב המרכזי בקשרים עמידים.
3. להגן על הילדים – לא באמצעות הסתרה, אלא בהחזקה.
   לא צריך להעמיד פנים שאין מתח.
   ילדים מרגישים כשהאווירה בבית מתוחה, גם אם לא נאמרת מילה.
   הדרך הנכונה להגן עליהם אינה באמצעות הסתרה,
   אלא באמצעות החזקה רגשית – מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט,המתאר את היכולת של ההורה לשדר לילד יציבות וביטחון גם כשיש קושי בסביבה.
   החזקה פירושה לומר לילד, במילים ובנוכחות, “אנחנו לא מסכימים כרגע, אבל אנחנו מדברים על זה ונמצא דרך.”
   כך הילד מרגיש שהמבוגרים אחראים למצב, וזו הדרך להפוך רגע של מתח להזדמנות לחיזוק תחושת הביטחון והאמון שלו בעולם.
4. לטפל במתח – לא בילד
   לעיתים ילד שמראה קושי רגשי או התנהגותי “נושא” בתוכו את המתח שבין ההורים.
   טיפול זוגי או משפחתי יכול לעזור להבין את ההקשרים הללו
   וליצור אווירה חדשה של הקשבה וביטחון רגשי.
5. לטפח רגעי חיבור קטנים
   גם בתקופות מתוחות, רגעים קטנים של חיבה, הומור או תודה
   משמשים “חיסון זוגי” שמגן מפני שחיקה.

לסיכום,

מתח זוגי הוא חלק בלתי נפרד מחיים משותפים – אבל כשהוא מצטבר, הוא עלול להכביד על הנפש, ועלול לחלחל גם אל ליבם של הילדים.

הבשורה הטובה היא שהמודעות והדיאלוג הם מפתח לריפוי:
כאשר בני זוג מצליחים לדבר את הכאב במקום לשתוק אותו, הם לא רק מטיבים את הקשר ביניהם – אלא מחזקים את תחושת הביטחון, השקט והחוסן של ילדיהם.

מקורות להעשרה

• Cummings, E. M., & Davies, P. (2010). Marital conflict and children: An emotional security perspective. Guilford Press.
• Davies, P. T., Hentges, R. F., Coe, J. L., & Martin, M. J. (2021). Interparental conflict and children’s adjustment: An emotional security perspective. Child Development, 92(2), 581–597. https://doi.org/10.1111/cdev.13455
• Gottman, J. M., & Silver, N. (2015). The seven principles for making marriage work. Harmony Books.
• Harold, G. T., Acquah, D., Sellers, R., & Chowdry, H. (2016). What works to enhance inter-parental relationships and improve outcomes for children? Early Intervention Foundation.
• Kouros, C. D., Garber, J., & Cummings, E. M. (2022). Parenting under pressure: Interparental conflict and children’s adjustment. Developmental Review, 66, 101075. https://doi.org/10.1016/j.dr.2022.101075
• Repetti, R. L., Taylor, S. E., & Seeman, T. E. (2002). Risky families: Family social environments and the mental and physical health of offspring. Psychological Bulletin, 128(2), 330–366. https://doi.org/10.1037/0033-2909.128.2.330
• Whisman, M. A., Baucom, D. H., & Snyder, D. K. (2021). Relationship distress and depression in couples: Review and integration. Journal of Marital and Family Therapy, 47(2), 409–423. https://doi.org/10.1111/jmft.12510

הפוסט מתח זוגי והשפעתו על ילדים הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

לא “אני בסדר”, לא “אין לי סיבה להתלונן”, אלא טוב לי באמת?
האם אני חי/ה את חיי במלואם, או רק לידם?
האם אני מממש/ת את היכולות שלי, פועל/ת להגשמת החלומות שלי, יוצר/ת לעצמי חיים שמתאימים לערכים שלי?
או שאולי אני ממשיך/ה מכוח ההרגל, במסלול מוכר ובטוח,  גם אם הוא כבר לא מדויק לי?

למה קשה לעצור?

אנחנו נוטים להימנע משאלות כאלה, כי הן מטלטלות את תחושת היציבות.
נוח יותר להמשיך באוטומט, לשמור על שגרה מוכרת, גם כשהיא כבר אינה ממלאת אותנו.

אבל מחקרים מראים שהימנעות מהתבוננות פנימית אינה מגינה עלינו לאורך זמן.
לעומת זאת, עצירה מודעת לבחינת חיינו,  גם אם אינה נוחה, היא הצעד הראשון לקראת רווחה נפשית אמיתית .(Ryff, 2018)

מה זה בעצם “לחיות את החיים במלואם”?

זו לא קלישאה רוחנית, אלא מושג בעל בסיס מחקרי מוצק.
חוקרי הפסיכולוגיה החיובית (Seligman, 2011; Ryan & Deci, 2017) מגדירים חיים מלאים כמצב שבו האדם חווה משמעות, מעורבות והנאה, שלושת מרכיבי מודל PERMA של מרטין סליגמן:

• Positive Emotions  – רגשות חיוביים כמו שמחה, סקרנות, הכרת תודה ותקווה.
• Engagement   – תחושת זרימה ועניין אמיתי בעשייה.
• Relationships   – מערכות יחסים תומכות ומשמעותיות.
• Meaning   – חיבור לערכים ולמטרות שמעבר לעצמי.
• Accomplishment   – תחושת הישג, צמיחה ומימוש עצמי.

ככל שאדם פועל באופן מודע בכיוונים האלה, כך עולות רמות שביעות הרצון, החוסן והאושר המתמשך (Seligman, 2011) .

איך זה נראה בחיים עצמם?

לחיות את החיים במלואם לא אומר לחיות ללא אתגרים, אלא להיות נוכחים בתוך החיים – להרגיש, לבחור, ולפעול גם כשלא הכול ברור.

זה נראה כמו הורה שמוצא זמן לעצמו אחרי שנים של נתינה לאחרים;
אדם שמעז לשנות כיוון מקצועי כדי למצוא משמעות;
זוג שמחליט לדבר באמת במקום לשתוק;
או מישהי שמפסיקה לרצות אחרים ומתחילה לשאול מה טוב לה.

הפסיכולוגית קרול רייף (Ryff, 2018) מצאה כי רווחה נפשית אינה נובעת מהיעדר קושי,
אלא מיכולת לשמור על תחושת משמעות, שליטה ויחסים טובים גם בזמנים מאתגרים.

במילים אחרות – חיים מלאים אינם חיים מושלמים,
אלא חיים מודעים, בוחרים ומכוונים – כאלה שבהם אנחנו מובילים את עצמנו, ולא רק מונעים על ידי הנסיבות, תוך ראייה והתחשבות באחרים סביבנו.

מה ניתן לעשות כבר מחר? – צעדים קטנים, השפעה גדולה

לא תמיד צריך מהפכה כדי להרגיש שינוי. לעיתים שינוי קטן, עקבי ומתמשך, יוצר הבדל גדול:

• בתחום האישי –  להקדיש עשר דקות ביום למשהו שמטעין אנרגיה: הליכה, קריאה, מדיטציה או יצירה.
• בתחום הזוגי או המשפחתי  – לדבר בטון שקט במקום לצעוק מחדר לחדר; לעצור רגע לשאול “איך היה היום שלך?” ולהקשיב באמת.
• בתחום המקצועי –  לשאול את עצמנו: האם העבודה הנוכחית מבטאת את היכולות שלי? האם היא מפתחת אותי – או מרוקנת?

מחקרים מראים ששינויים קטנים בהתנהגות ובחשיבה, כשהם נמשכים לאורך זמן, משפרים משמעותית את שביעות הרצון מהחיים (Lyubomirsky, 2013) .

לבחור בעצמי- לא על חשבון אחרים

הבחירה לחיות את החיים במלואם דורשת אומץ, אך גם התחשבות.
להתבונן באמת, לזהות את המקומות שבהם טוב לי – ואת אלה שבהם נדרשת תנועה.
אבל זו גם בחירה של אחריות, חמלה ואהבה עצמית, לצד טיפוח מערכות יחסים טובות, הדדיות ואיכפתיות לאחרים.

הפסיכולוגית כריסטין נף (Neff, 2023) מציינת כי חמלה עצמית אמיתית
אינה אגואיסטית, היא מאפשרת דאגה לעצמי כדי שאוכל לדאוג לאחרים. היא מדגישה שכאשר אנחנו לומדים להתייחס גם לעצמנו באותה רכות, אהבה וחמלה כמו לאחרים, הרווחה הנפשית מתגברת וגם הקשרים אחרים הופכים בריאים ומאוזנים יותר.

לעיתים קשה לעשות את ההבחנה הזאת לבד, ואם התחושה היא של עומס רגשי, פחד או בלבול – פנייה לטיפול או ייעוץ מקצועי יכולים לסייע לזהות דפוסים, לחדד ערכים, ולתרגם אותם לצעדים מעשיים.

לסיכום

לחיות את החיים במלואם פירושו להיות נוכחים באמת.
לא רק לתפקד – אלא גם להרגיש.
לא רק “להספיק” – אלא גם להתחבר.
לא רק לחלום – אלא גם לפעול.

ולפעמים, לא דרוש שינוי גדול.
מספיק צעד אחד קטן, החלטה אחת מודעת,
כדי להתחיל לחיות – באמת.

מקורות:

• David, S. (2016). Emotional agility: Get unstuck, embrace change, and thrive in work and life.
• Lyubomirsky, S. (2013). The myths of happiness: What should make you happy, but doesn’t, what shouldn’t make you happy, but does. Penguin Press.
• Neff, K. D. (2023). Self-compassion: The proven power of being kind to yourself (Updated ed.). HarperCollins.
• Ryff, C. D. (2018). Well-being with soul: Science in pursuit of human potential. Perspectives on Psychological Science, 13(2), 242–248. https://doi.org/10.1177/1745691617699836
• Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2017). Self-determination theory: Basic psychological needs in motivation, development, and wellness. Guilford Press.
• Seligman, M. E. P. (2011). Flourish: A visionary new understanding of happiness and well-being. Free Press.

ד"ר איריס חזקיה ברד

יועצת טיפולית ליחידים, זוגות והורים

טלפון: 0522215369

הפוסט האם אתם חיים את החיים במלואם? הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

בואו נדבר על שלב בחיים שכולנו יודעים שהוא יגיע, אבל מעטים באמת מתכוננים אליו — הפרישה לפנסיה.
המעבר הזה נוגע לא רק לחשבון הבנק או לשעות הפנאי, אלא גם,  ואולי בעיקר,  לזוגיות שלנו ולזהות האישית שלנו.

מה קורה כשאחד מבני הזוג פורש והשני ממשיך לעבוד?
מה קורה כששניהם פורשים יחד?
ואיך שומרים על קשר חי, רענן ומשמעותי דווקא כשהיומיום משתנה מן הקצה אל הקצה?

כשאחד פורש והשני ממשיך לעבוד – “מי קם בבוקר ומי נשאר עם הקפה?”

כאשר רק אחד מבני הזוג יוצא לפנסיה, בעוד בן/בת הזוג השני ממשיך בשגרת העבודה, נוצרת אי-סימטריה חדשה.
זהו מעבר משמעותי — ולעיתים מאתגר.

מחקר קלאסי מאוניברסיטת קורנל (Moen et al.,  2001) מצא שדווקא זוגות שבהם רק אחד פרש דיווחו על יותר מתחים וירידה זמנית באיכות הזוגיות.
התופעה נובעת, בין השאר, מהבדלי קצב, תחושת חוסר שוויון, והגדרה מחדש של תפקידים בבית. זאת ועוד, מחקרים עדכניים (Newmyer et al., 2023; Chen et al., 2025) מראים שהשפעות הפרישה “זולגות” גם אל בן הזוג — ומשפיעות על בריאות, מצב רוח ומרקם היחסים.

למה זה קורה?

• פערי קצב ואנרגיה:   הפורש מגלה לפתע זמן פנוי רב, בעוד השני ממשיך בלחץ העבודה.
• שינוי בתפקידים הביתיים : לעיתים נוצר שינוי לא מדובר, שמוליד תסכול.
• רגשות מעורבים:  הפורש עשוי לחוש חוסר ערך או בלבול; העובד עשוי לחוש קנאה, אשמה או עייפות.

ועדיין, יש כאן גם פוטנציאל לצמיחה. מחקרים מראים כי איכות זוגית גבוהה דווקא מפחיתה תחושת בדידות ודיכאון — גם בשלב של שינוי תעסוקתי. כלומר, הזוגיות עצמה יכולה לשמש “חוף מבטחים” אל מול הסערה. Marini et al., 2020) ).

כששניהם פורשים – “פתאום יש המון זמן, ולא תמיד יודעים מה לעשות איתו”

כאשר שני בני הזוג פורשים יחד, מתחיל שלב חדש של חיים משותפים — מלא הבטחה, אך גם טעון הסתגלות.
מצד אחד: סוף סוף יש זמן. אפשר לטייל, לנוח, ללמוד, ליהנות מהנכדים או פשוט לשתות קפה ארוך בבוקר.
מצד שני: הקצב משתנה, הגבולות מיטשטשים, ולעיתים נוצר עומס של זמן זוגי.

המחקר מתאר כי בשלב זה זוגות רבים חווים “טורבולנציה רגשית” — חוסר ודאות, תלות הדדית גבוהה מדי, ולעיתים מתח סביב שגרה חדשה  .( Nashef-Hamuda , 2024)

האתגרים האופייניים לשלב זה

• היעדר מבנה:   העבודה, שיצרה מסגרת קבועה, נעלמת,  ויש צורך לבנות אחת חדשה.
• עומס של זמן זוגי:  לפעמים “הוא כל היום סביבי”, או “היא כל הזמן שואלת לאן אני הולך."
• אתגרי בריאות ואנרגיה:  פערי תפקוד או מצב רוח משפיעים על הקשר.
• ציפיות לא מתואמות:  אם לא דיברנו מראש על מה נרצה מהפרישה, נופתע לגלות שכל אחד מדמיין עתיד אחר.

ומה קורה לזהות שלנו כשעבודת החיים נגמרת?

כאן מתרחשת נקודת עומק משותפת לשני המצבים – בין אם רק אחד פורש ובין אם שניהם.
פרישה איננה רק שינוי בזמן או בתעסוקה; היא שינוי בזהות.

במשך שנים, אנחנו מגדירים את עצמנו דרך העשייה שלנו : “אני מורה”, “אני רופא”, “אני יועצת”.
כשזה מסתיים, עלולה להיווצר תחושת “מהות בלי תפקיד”, ולעיתים אפילו אובדן ערך עצמי.
אבל זה גם השלב שבו ניתן להרחיב את ההגדרה העצמית  – ממי שאנחנו “עושים” אל מי שאנחנו “הווים”.

Chen ועמיתיו (2025) הראו כי שינוי זהותי פתאומי משפיע לא רק על האדם הפורש אלא גם על בן הזוג.

מסר אופטימי- זוגות שידעו לשוחח על המשמעות, לחלק מחדש את הזמן, ולהגדיר מטרות חדשות – שמרו על רווחה נפשית ותחושת קרבה גבוהה יותר. יתרה מכך, זוגות שפיתחו כישורי תקשורת ושיח פתוח עוד לפני הפרישה, נוטים להסתגל טוב יותר ולחוות סיפוק זוגי רב יותר לאחריה  . (Stitt , 2024)

מה אפשר לעשות?

1. להתכונן מראש:  לשוחח בגלוי על ציפיות, חלוקת זמן ומשימות, ופנטזיות על השלב הבא.
2. להגדיר תפקידים מחדש:  לשוחח בגלוי על חלוקת האחריות והזמן, ולהתאים את התפקידים למציאות החדשה בבית ובקשר.
3. לשמור על איזון בין “ביחד” ל“לבד"-   הקצאת זמן זוגי ביומן לצד זמן אישי לכל אחד.
4. לטפח שיח פתוח ורגיש: לדבר על רגשות, זהות ותחושת משמעות מבלי ביקורת.
5. לגלות גמישות: להבין שזהו תהליך הסתגלות מתמשך, לא שינוי ביום אחד.

לסיכום,

הפרישה לפנסיה – בין אם של אחד מבני הזוג או של שניהם – איננה סוף, אלא התחלה מסוג אחר.
היא מזמינה אותנו ללמוד קצב חדש, לבנות זהות רחבה יותר, ולמצוא מחדש את מה שמחבר בינינו.
מי שידעו לפתח תקשורת פתוחה, לשמור על גמישות ולתכנן יחד – יגלו שהחיים שאחרי העבודה יכולים להיות לא פחות משמעותיים, ושהזוגיות – יכולה דווקא לפרוח.

מקורות מחקריים

• Moen, P., Kim, J. E., & Hofmeister, H. (2001). Couples’ Work/Retirement Transitions, Gender, and Marital Quality. Social Psychology Quarterly, 64(1), 55-71.
• Marini, C. M., et al. (2020). Marital Quality, Loneliness, and Depressive Symptoms Later in Life: The Moderating Role of Own and Spousal Functional Limitations. The Gerontologist, 60(5), 912-922.
• Newmyer, L., et al. (2023). Gender and Spousal Spillover Effects of Retirement on Health Outcomes. BMC Public Health, 23(1), 1456.
• Nashef-Hamuda, A. (2024). Relational Turbulence Among Retired Couples in Arab Context. Journal of Marriage and Family, 86(2).
• Chen, H., et al. (2025). The Impact of Spousal Retirement on Health—An Empirical Investigation in China. Frontiers in Public Health, 13, 11803584.

• Stitt, R. E. (2024, September 26). Marital satisfaction after retirement: Finding a companionable rhythm of life with your spouse in the later years. Psychology Today. https://www.psychologytoday.com/us/blog/walking-in-wisdom/202409/marital-satisfaction-after-retirement

הפוסט זוגיות לאחר הפנסיה הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

“היא צריכה תרופות.”
“הוא זה שצריך טיפול.”
איך האשמות הדדיות מרחיקות אותנו – ואיך אפשר להחזיר את הלב למרכז הקשר

“אם רק היא הייתה רגועה, הכול היה מסתדר.” היא צריכה תרופות, תאמיני לי.

"הוא נסגר וזהו, מוריד מסך, אני לא יכולה כבר עם השתיקות שלו…הוא צריך טיפול, תאמיני לי"

כך נשמעת לא פעם שיחה של זוג שמגיע לטיפול.
כל אחד מותש, כל אחד משוכנע שהבעיה , היא בצד השני.

אבל מתחת לכל זה מסתתר לא חוסר אהבה ,  אלא כאב לא מטופל.

למה אנחנו מאשימים דווקא את מי שהכי קרוב אלינו?

ביחסים זוגיים, הפגיעות הרגשית גדולה במיוחד ,  כי זה האדם שאמור להיות שם בשבילנו.
כאשר אחד מבני הזוג מרגיש לבד, לא מובן או דחוי, הכאב הזה מתבטא לעיתים ככעס, ביקורת, או הסתגרות.

במודל EFT – Emotionally Focused Therapy  (Johnson, 2004; 2019), זה נקרא מעגל התגובתיות השלילית:
אחד תוקף או דורש קרבה, והשני מתגונן, נסגר, או מתרחק.
שני הצדדים בעצם מגיבים לאותו פחד – פחד לאבד קשר, אהבה, או ביטחון.

האשמה = הגנה על כאב

כשהכאב אינו נשמע, הוא הופך להאשמה.
“אם רק היית משתנה, הייתי רגוע.”
“אם היית מטפלת בעצמך, היינו מסתדרים.”

אבל מתחת להאשמות מסתתר מסר אחר לגמרי:

“אני זקוק שתראה אותי.”
“אני צריכה שתרגיע אותי.”
“אני פוחד לאבד אותך.”

כשבני הזוג מבינים שהכעס הוא לא האויב – אלא ביטוי של כאב, ההאשמה מתחלפת באמפתיה, וההתרחקות  משתנה להתקרבות.

איך זה נראה בטיפול זוגי ממוקד רגש  (EFT)

ב-EFT  המטפל לא מחפש “מי צודק”, אלא עוזר לשני בני הזוג לזהות את המעגל שהם לכודים בו.

לדוגמה:

• היא מרגישה לבד
• היא תוקפת כדי שיראה אותה
• הוא מרגיש מותקף
• הוא נסגר ומתנתק
• היא חשה עוד יותר לבד – וחוזר חלילה.

ברגע שהמעגל הזה נחשף, אפשר להתחיל לבנות שפה רגשית חדשה:
במקום “את משוגעת”, או “אתה קר ומרוחק”,
נשמע “אני פוחד לאבד אותך”, או “אני מרגישה שאת מתרחקת ממני ואני לא יודע איך להתקרב.”

זו שפה שמרפאת.
שפה שמחזירה את הלב למרכז הקשר.

כשיש הרחקה – הדרך חזרה מתחילה בביטחון

בני זוג שמתרחקים זה מזה לרוב לא איבדו אהבה , הם איבדו תחושת ביטחון רגשית.
כדי להתקרב מחדש, צריך לבנות מרחב שבו מותר לדבר על פחדים, על בדידות, על געגוע , בלי שיפוט ובלי “מי צודק”.

כפי שמראה המחקר (Johnson et al., 2013; Wiebe & Johnson, 2016)
טיפול EFT  מצליח לשפר לא רק שביעות רצון זוגית, אלא גם להפחית סימפטומים של חרדה ודיכאון, כי כאשר מערכת היחסים נעשית בטוחה – גם הנפש נרגעת.

שלושה צעדים קטנים לחיבור מחודש

1. עצרו את מעגל ההאשמות.
   בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם חושבים “אם רק הוא/היא היה משתנה” …
   שאלו: מה אני מרגיש עמוק בפנים? למה אני זקוק כרגע?
2. דברו את הפחד, לא את הביקורת.
   במקום “אתה לא מקשיב לי!”, נסו “קשה לי כשאני מרגישה לבד בשיחה.”
3. חפשו רגעי קרבה קטנים.
   מבט, מגע, משפט של אמפתיה – אלו הדברים שבונים ביטחון מחדש,
   לא דיונים אינסופיים על מי צודק.

לסיכום

כשאנחנו מאשימים זה את זה, אנחנו מנסים בעצם להגן על עצמנו מכאב, אבל המחיר הוא הרחקה והתרחקות.

הדרך חזרה איננה דרך תיקון “הצד השני”,   אלא דרך הבנה, ביטוי של רגש, והזמנה לחיבור בטוח מחדש.

כי זוגיות יציבה אינה בנויה בעצם על צדק, אלא על רגישות, חמלה ואומץ להיות פגיעים זה מול זו.

מקורות

• Johnson, S. M. (2004). The practice of emotionally focused couple therapy: Creating connection. Routledge.
• Johnson, S. M. (2019). Attachment theory in practice: Emotionally focused therapy (EFT) with individuals, couples, and families. Guilford Press.
• Johnson, S. M., Moser, M. B., Beckes, L., Smith, A., Dalgleish, T., Halchuk, R., … & Coan, J. A. (2013). Soothing the threatened brain: Leveraging contact comfort with emotionally focused therapy. PLoS ONE, 8(11), e79314. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0079314
• Wiebe, S. A., & Johnson, S. M. (2016). A review of the research in emotionally focused therapy for couples. Family Process, 55(3), 390–407. https://doi.org/10.1111/famp.12229

הפוסט האשמות הדדיות והרחקה בזוגיות ועל טיפול זוגי הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

אחד המשפטים השכיחים שאני שומעת בקליניקה הוא: "בהתחלה אהבתי שהוא קליל, אבל היום זה מרגיש לי כמו חוסר אחריות" או "ההתלהבות שלה הייתה כל כך מקסימה, ועכשיו היא מרגישה לי כמו דרמטיות מוגזמת."

חשוב להבין שהפער הזה – בין מה שמשך אותנו בתחילת הקשר לבין מה שמכעיס או מרתיע אותנו היום – הוא חוויה נפוצה בזוגיות ארוכת טווח. מחקרים בתחום מערכות יחסים רומנטיות מספקים לנו תובנות על הגורמים לפער זה ועל דרכים להתמודד איתו.

למה זה קורה?

1. אפקט החידוש ואשליית האיזון
   בשלבים הראשונים של הזוגיות, אנו נוטים להתרכז בתכונות שממלאות חוסרים או צרכים רגשיים שלנו. מחקריהם של פלצ'ר ואחרים (Fletcher et al., 2000) מראים כי בתחילת קשר רומנטי, אנשים מחפשים תכונות משלימות אצל בן/בת הזוג, מה שיוצר תחושת איזון. אך עם הזמן, אותם הבדלים שמילאו אותנו בהתחלה עלולים להרגיש לא נוחים כאשר השגרה מחלחלת והלחצים גדלים.

2. שינוי בצרכים ובציפיות לאורך הזמן
   לפי מודל ההשקעה בזוגיות (Investment Model) של ראסבלט (Rusbult, 1980), צרכים וציפיות בזוגיות משתנים לאורך זמן בהתאם לשלבים בחיים. תכונות שנראו מושכות בהתחלה עשויות להתנגש עם צרכים חדשים שעולים במהלך הקשר, כמו הצורך ביציבות כלכלית או סדר יומיומי.

3. הטיית שליליות
   מחקריהם של באומייסטר ואחרים (Baumeister et al., 2001) מצביעים על כך שחוויות שליליות משפיעות עלינו באופן עמוק ומשמעותי יותר מחוויות חיוביות – תופעה שנקראת לעיתים "הטיית השליליות". המשמעות היא שכאשר אנו חווים תכונה מסוימת בבן/בת הזוג, אם היא מקושרת אפילו למעט חוויה שלילית לאורך הזמן, היא עלולה להאפיל על התכונות החיוביות שנתפסו בתחילה כאטרקטיביות.

   לדוגמה, בתחילת הקשר, תכונה כמו ספונטניות עשויה להיראות ככיפית ומרעננת. אולם עם הזמן, אם היא מתקשרת למצבים בהם הרגשתם חוסר ודאות או חוסר סדר, אותה ספונטניות עלולה להחוות דווקא כחוסר אחריות.
   באומייסטר ואחרים מסבירים שתכונות לא משתנות באופן אובייקטיבי, אך האופן שבו אנו מפרשים אותן עשוי להשתנות בהתאם לקונטקסט ולחוויות המצטברות. זו הסיבה שתכונה חיובית בתחילת הקשר עלולה להיראות כשלילית בהמשך.

מה ניתן לעשות? תובנות מהמחקר וכלים פרקטיים

1.  זיהוי מחדש של המשמעות
   מחקרו של גוטמן (Gottman, 1994) מצביע על החשיבות של נרטיב חיובי בזוגיות. נסו להיזכר מדוע אהבתם את התכונה הזו בהתחלה ומה היא הוסיפה לחייכם. חיזוק הנרטיב החיובי יכול להפחית את ההשפעה של תחושות שליליות.
2. ניהול דיאלוג פתוח
   שיחות כנות ומכוונות, כפי שמציעים קרני ואחרים (Karney & Bradbury, 1995), עשויות לשפר את הבנת הצרכים והחששות של שני הצדדים. למשל, אם הספונטניות של בן/בת הזוג מפריעה, נסו לתקשר את הצורך שלכם ביציבות באופן מכבד ולא שיפוטי.
3. מציאת איזון חדש
   במקום לנסות לשנות את בן/בת הזוג, נסו למצוא דרכים לשלב בין התכונות שלכם ושלו/ה. לדוגמה, אם אחד מבני הזוג קליל והשני מאורגן, ניתן לקבוע מסגרת בסיסית ולשלב בה רגעים של גמישות.
4.  פנייה לתמיכה מקצועית
   מחקרים מראים כי התערבויות מקצועיות, כגון טיפול זוגי ממוקד רגש (EFT), יכולות לעזור לזוגות לזהות דפוסים מעכבים ולבנות מחדש את הקשר הרגשי (Johnson, 2004).

לסיכום

הפער בין מה שאהבנו בתחילת הקשר לבין מה שמפריע לנו היום אינו גזירת גורל אלא חלק טבעי מהתפתחות זוגית. בעזרת הבנה, דיאלוג וכלים מתאימים, ניתן להפוך את האתגר להזדמנות לצמיחה משותפת. אם אתם חווים פער כזה בזוגיות שלכם, זכרו שזו הזדמנות להעמיק את הקשר ולהכיר אחד את השנייה מזוויות חדשות ומעשירות.

ד"ר איריס חזקיה ברד
יועצת טיפולית ליחידים, זוגות והורים
טלפון: 0522215369

רשימת מקורות:

Baumeister, R. F., Bratslavsky, E., Finkenauer, C., & Vohs, K. D. (2001). Bad is stronger than good. Review of General Psychology, 5(4), 323-370.

Fletcher, G. J., Simpson, J. A., & Thomas, G. (2000). The measurement of perceived relationship quality components: A confirmatory factor analytic approach. Personality and Social Psychology Bulletin, 26(3), 340-354.

Gottman, J. M. (1994). Why marriages succeed or fail: And how you can make yours last. Simon and Schuster.

Karney, B. R., & Bradbury, T. N. (1995). The longitudinal course of marital quality and stability: A review of theory, methods, and research. Psychological Bulletin, 118(1), 3-34.

Rusbult, C. E. (1980). Commitment and satisfaction in romantic associations: A test of the investment model. Journal of Experimental Social Psychology, 16(2), 172-186.

Johnson, S. M. (2004). The Practice of Emotionally Focused Couple Therapy: Creating Connection. Routledge.

הפוסט מה שהכי אהבתי אצלה כשהכרנו – עכשיו הכי מעצבן אותי הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.

השאלה הראשונה שנשאל היא בן כמה הילד?
במקרה הזה הילד בן שנתיים, ואמור להיות בתחילת השלב האחרון בתהליך ה"נפרדות-עצמאות" (ספרציה-אינדיווידואציה) ע"פ מרגרט מהאלר, בו מתחילה להיווצר קביעות אובייקט רגשית. מושג זה, אשר נטבע על ידי מאהלר, מתאר את הביטחון של הילד בכך שהדמויות המטפלות העיקריות אינן נעלמות, גם כאשר הן נמצאות מחוץ לטווח  הראייה.
כלומר, בשלב זה מתחילה להתפתח אצל הילד תחושה של יציבות ואמונה בקביעות האובייקטים המשמעותיים בחייו, לצד ביסוס זהות אינדיווידואלית ואוטונומית משל עצמו.

כשל בביסוס תחושת הנפרדות וקביעות האובייקט עלול להתבטא בקשרים סימביוטיים ותלותיים מידי של הפעוט ולהתקבע בקשיים מערכות יחסים גם כאדם בוגר.

מדוע זה קורה? עשויות להיות לכך סיבות מבניות מולדות כגון מאפייני טמפרמנט מסוימים הכוללות רִגְשִׁיּוּת גבוהה ונטייה לחרדה.
סיבות נוספות עשויות להיות נעוצות במתח בזוגיות שהילד חווה, וכן בגורמים בהורות המעכבים, בלא משים, התפתחות מיטבית של שלב חשוב זה של ביסוס הנפרדות והעצמאות של הילד.

אז מה לעשות?

לפתח ביטחון הדרגתי ולבסס אמון של הפעוט בדמות הטיפולית העיקרית, על ידי קידום זמינות רגשית של ההורה ועידוד עצמאות.
בעבודה משותפת של ההורים עם גורם מקצועי ניתן לקדם את המסוגלות ההורית לחקור התנהגות הורית קיימת, ולרכוש כלים להתנהלות הורית אלטרנטיבית, העשויה לתרום לעצמאות של הילד.

ד"ר איריס חזקיה ברד
יועצת טיפולית ליחידים, זוגות והורים
טלפון: 0522215369

הפוסט הפעוט שלי תלותי הופיע לראשונה ב-ד"ר איריס חזקיה ברד.