כשיש מחנות בבית – כולם מפסידים

איך לזהות את זה בזמן, ולשמור על משפחה אחת גם כשלא מסכימים

“אמא תמיד בצד שלך.”
“ברור שאתה מעדיף אותה.”
“אני כבר לא יודע למי להקשיב.”

אם המשפטים האלה נשמעים מוכרים – ייתכן שגם בבית שלכם נוצרו, בלי כוונה, מחנות.
הורה וילד שנצמדים זה לזה רגשית, בן משפחה שנשאר בחוץ, ואווירה של “אנחנו” מול “הם” שמתחילה לחלחל.

זה לא קורה ביום אחד.
זה מתחיל בשיחות קטנות, בהזדהות טבעית עם אחד הילדים או ההורים, אבל כשהדפוס הזה מתמשך, הוא מחליש את הקשר הזוגי, ומשבש את תחושת הביטחון של הילדים.

למה בכלל נוצרים מחנות?

כשיש מתח בבית – זוגי, רגשי או סביבתי, אנחנו מחפשים שייכות. מישהו שיבין אותנו, שיהיה “בצד שלנו”.
זו תגובה אנושית וטבעית.
אבל כשהשייכות הזו נוצרת על חשבון מישהו אחר, נוצרת ברית רגשית חוצה גבולות, שבה ילד הופך לבן־ברית של אחד ההורים.

הפסיכולוג המשפחתי סלבדור מינושין (Minuchin, 1974)  תיאר תופעה זו בשם triangulation" " (משולשים במשפחה).
זה מתרחש כאשר ילד נמשך אל תוך המתח הזוגי, לעיתים כדי לשמור על שלום או למלא חסר רגשי. הקשר הזה מרגיש קרוב, אבל בפועל הוא יוצר עומס רגשי כבד על הילד, ומערער את המערכת המשפחתית כולה.

מה קורה כשהמשפחה מתחלקת למחנות.

1. הילד מאבד ביטחון רגשי
   כאשר ילד נדרש “לבחור צד”, הוא לומד שהאהבה בבית מותנית בנאמנות.
   במקום לחוות ביטחון, הוא חי בערנות תמידית: שומר סודות, בודק מי יכעס, ומוותר על חלקים מעצמו.
   בטווח הארוך זה עלול להוביל לחרדה, רגשות אשמה וקושי ביחסים קרובים  (Cummings & Davies, 2010).

3. הזוגיות נשחקת
   כאשר אחד ההורים מוצא כתף רגשית אצל הילד, נוצר קשר תחליפי שמעמיק את הפער בין בני הזוג.
   השיח הזוגי מתחלף בתקשורת דרך הילד , והבעיות שבבסיס הקשר נשארות ללא מענה (Gottman & Silver, 2015)  .
4. המשפחה מאבדת את תחושת ה“אנחנו”
   במקום מערכת אחת של יחסים פתוחים וגמישים, נוצרת דינמיקה של נאמנויות.
   כל פעולה הופכת לשאלה של “למי אתה שייך”.
   במקום חיבור – נבנית חומה רגשית.
   ילדים שגדלים באווירה כזו נוטים בעתיד להימנע מקונפליקטים או להפוך “מגשרים נצחיים” (Repetti et al., 2002).

איך מזהים שזה קורה?

• כשאחד הילדים או ההורים תמיד “לוקח צד”.
• כששיחות משפחתיות נגמרות בתחושת קיטוב ולא הבנה.
• כשיש ביטויים כמו “אנחנו” ו“הם” בבית.
• כשאחד ההורים מדבר עם הילד על בן/בת הזוג – ולא איתו.
• וכשיש תחושה מתמשכת של “חוסר צוות” בבית.

איך אפשר לשנות?

1. לשים לב לשפה
   שפה יוצרת מציאות.
   נסו להחליף ביטויים של “אתה תמיד” או “אני לבד מולם” במילים שמחפשות חיבור: “נראה שאנחנו רואים את זה אחרת, איך נוכל להבין זה את זו?”

 

2. להחזיר את האחריות למבוגרים
   ילדים לא צריכים לשאת מתחים זוגיים.
   הם לא מטפלים, לא מגשרים ולא צד בשיחה.
   הם צריכים לדעת: “זה עניין של הורים, אנחנו נטפל בזה.”
   כך הם מרגישים מוגנים, גם כשהבית עובר תקופה מאתגרת.

 

3. לדבר, לא להימנע
   הימנעות שומרת שקט זמני – אבל מגדילה מרחק רגשי.
   מחקריו של גוטמן (Gottman, 2011) מראים שדווקא זוגות שמדברים על קונפליקטים בפתיחות, גם אם זה קשה, שומרים על זוגיות בריאה ויציבה יותר.

 

4. להגן על הילדים – באמצעות החזקה, לא הסתרה
   כפי שתיאר ויניקוט (Winnicott, 1965),
   החזקה פירושה לשדר לילד"  :אנחנו מתמודדים, ואתה בטוח.”
   הכוונה היא לא להעמיד פנים שאין קושי, אלא להראות שהמבוגרים שומרים על המסגרת.
   זה מעניק לילד תחושת ביטחון, גם כשהוא מרגיש את המתח.

 

5. לפנות לעזרה זוגית או משפחתית
   אם נראה שהמחנות כבר נוצרו, או שהילדים נושאים את המתח, טיפול זוגי או הדרכה משפחתית יכולים לעזור לפרק את הדפוסים, ולהחזיר לכל אחד מבני הבית את מקומו הבריא במעגל המשפחתי.

לסיכום,

בכל משפחה יש ויכוחים, מתחים ופערים – זה טבעי.
אבל כשהבית מתחלק למחנות,  כולם מפסידים:
הילדים מאבדים ביטחון, ההורים מאבדים חיבור, והאהבה מתכסה בשתיקות ובנאמנויות שגויות.

הבשורה הטובה? אפשר לעצור את זה.
זה מתחיל בבחירה אחת קטנה – לראות שוב את הבית כצוות, לא כצדדים.
כי משפחה בריאה אינה זו שאין בה קונפליקטים, אלא זו שמצליחה להישאר יחד – גם כשלא מסכימים.

מקורות להעשרה

• Cummings, E. M., & Davies, P. (2010). Marital conflict and children: An emotional security perspective. Guilford Press.
• Gottman, J. M., & Silver, N. (2015). The seven principles for making marriage work. Harmony Books.
• Gottman, J. M. (2011). The science of trust: Emotional attunement for couples. W. W. Norton & Company.
• Minuchin, S. (1974). Families and family therapy. Harvard University Press.
• Repetti, R. L., Taylor, S. E., & Seeman, T. E. (2002). Risky families: Family social environments and the mental and physical health of offspring. Psychological Bulletin, 128(2), 330–366.
• Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. Hogarth Press.