על דחייה, קרבה, ושיקום המעגל המשפחתי

“היא נרדמת רק כשאמא מחבקת אותה.”
“אם אני מנסה להרגיע אותה, היא צועקת ‘לך!"
“אני מרגיש שקוף בבית.”

סיטואציות כאלה קורות בהרבה משפחות.
לכאורה – עניין יומיומי, כמעט טכני.
אבל כשדפוס כזה נמשך לאורך זמן, ונוצר מצב שבו אחד ההורים הוא “המרגיע” והאחר “המודר", המשמעות עמוקה הרבה יותר: נבנה מעגל רגשי מקובע, שמשפיע על תחושת השייכות, הביטחון, והאיזון במשפחה כולה.

למה זה קורה?

במערכות יחסים משפחתיות, במיוחד בשנות החיים הראשונות, ילדים נוטים להתחבר באופן טבעי להורה שנמצא יותר, שמגיב מהר יותר למצוקה, או שמשדר ביטחון רגשי.
זה טבעי ונורמלי.

אבל כאשר ההעדפה הזו נמשכת ומתחזקת, וההורה השני חווה דחייה או חוסר נראות – נוצר מעגל שמזין את עצמו:

1. הילדה נצמדת להורה אחד.
2. ההורה השני נעלב ומתרחק.
3. הילדה חשה את המרחק – ונצמדת עוד יותר.
4. ההורה הראשון מתחזק בדיאדה – והאיזון המשפחתי נחלש.

במונחים טיפוליים זה נקרא התקבעות דיאדית (Minuchin, 1974) – כאשר שניים מתקרבים מדי, והשלישי נותר מחוץ למעגל.

מה קורה מבחינת הילד/ה?

לפי תאוריית ההתקשרות של בולבי (Bowlby, 1988)  ילדים זקוקים ליותר מדמות ביטחון אחת.
כאשר הם לומדים להרגיע את עצמם רק דרך הורה אחד, הם עלולים לפרש, באופן לא מודע, שנחמה קיימת רק בתנאי מסוים – ולא תמיד זמינה.

מחקרים מראים כי ילדים שחווים מערכת התקשרות חד־צדדית בלבד עלולים לפתח בהמשך קשיים בוויסות רגשי, אמון, וגמישות בין־אישית

(Cassidy & Shaver, 2016).

הקשר הקרוב מדי עם אחד ההורים, גם אם הוא חמים ואוהב, עלול להיות מצמצם – הוא לא מאפשר לילד לבנות מרחב בטוח אך גמיש, שבו הוא יכול לנוע בין קרבה לעצמאות.

ומה עובר על ההורה שנדחה?

זהו כאב עמוק.
הורה שמרגיש דחוי עלול לפרש את ההתנהגות כעדות לאהבה חסרה ,
ולהתרחק, להקפיא רגשות, או להרגיש חסר אונים.
לעיתים הוא גם מוותר על ניסיונות חיבור, כדי לא להיפגע שוב.

אבל דווקא הוויתור הזה מחזק את הדפוס.
מחקרים מראים כי הורים שחווים דחייה רגשית נוטים לצמצם מגע,
ובכך, בלי כוונה, מחזקים את מעגל הריחוק (Kochanska & Kim, 2013)  .

לשם שמירה על תא משפחתי מאוזן ורווחת נפשם של הילדים וההורים, חשוב להבין את החשיבות של ההתעקשות על הקשר עם שני ההורים, ולמרות תחושת הדחייה להתעלות על האגו, ולהוביל לאט לאט ובסבלנות לחיבור.

איך אפשר לשנות את המעגל?

  .1 להישאר בנוכחות – גם בלי דרישה לקרבה מיידית

במקום “את לא רוצה אותי?”, אפשר לומר:

“אני כאן, כשתרצי.”
זו נוכחות שקטה שמתקנת תחושת חוסר ביטחון – לא בכוח, אלא בעקביות.

.2 לשתף פעולה כהורים

ההורה שאיתו הילדה מרגישה בטוחה יכול להזמין בעדינות את האחר פנימה:

“בואי נרדם היום יחד עם אבא, אני פה לידכם.”
כך נבנה אמון הדרגתי שמאפשר לה להתרחב אל שני הקשרים.

3 . להימנע מתחרות או האשמות

הילדה לא “בוחרת צד” – היא מגיבה לצורך רגשי.
כששני ההורים נשארים רגועים, תומכים זה בזה, היא לומדת שמותר לה לאהוב את שניהם בלי פחד.

4 . לדבר על הרגשות – לא על האשמות

אפשר לומר לבן/בת הזוג:

“זה קשה לי לראות שהיא לא פונה אליי, אבל אני רוצה להבין מה יעזור לי להתקרב.”
שיח כן ולא מאשים יוצר מקום לריפוי, לא למאבק.

5 . לפנות לעזרה מקצועית במידת הצורך

אם הדפוס נמשך זמן רב או מעורר כאב מתמשך, הדרכה הורית או טיפול משפחתי יכולים לעזור לפרק את המעגל ולחזור לתחושת שותפות הורית מאוזנת.

לסיכום,

כאשר הילדה נרגעת רק אצל הורה אחד- זה לא “צד של אהבה”, אלא סימן לכך שהמערכת מבקשת איזון מחדש.
זה לא הזמן להילחם על קרבה, אלא להרחיב אותה.
לא לדרוש,  אלא להזמין.
לא להתחרות,  אלא לשתף.

הורות היא לא תחרות על מי הילד בוחר, אלא הזמנה משותפת להיות שם בשבילו,  כל אחד בדרכו.

וכשהילדים מרגישים ששני ההורים שומרים עליהם, גם אם באופן שונה ,
הם מצליחים להירגע לא רק בזרועות אחד מהם, אלא בתוך הבית כולו.

מקורות להעשרה

• Bowlby, J. (1988). A secure base: Parent-child attachment and healthy human development. Basic Books.
• Cassidy, J., & Shaver, P. R. (Eds.). (2016). Handbook of attachment: Theory, research, and clinical applications (3rd ed.). Guilford Press.
• Kochanska, G., & Kim, S. (2013). Early attachment organization with both parents and future behavior problems: From infancy to middle childhood. Child Development, 84(1), 283–296. https://doi.org/10.1111/j.1467-8624.2012.01852.x
• Minuchin, S. (1974). Families and family therapy. Harvard University Press.